על גיוס בנות ושרות לאומי

הרבנות הראשית קבעה כי איסור גיוס בנות לצבא כולל גם את המסגרת הצבאית של מורות חיילות. "הרבנים הראשיים והרבנות הראשית החליטו על איסור גיוס בנות לצבא בכל מסגרת צבאית " (מכתב הרב הראשי שפירא שליט"א )

בעניין איסור גיוס בנות לצבא בכל מסגרת צבאית על כל שמותיהם " (מכתב הרב הראשי מרדכי אליהו שליט"א)

המחלקה לתרבות תורנית המארגנת את המסגרת של "מורות חיילות ".ואנשים דתיים אחרים במשרד החינוך מתחמקים מהוראות הרבנות הראשית, דעת הרבנים הראשיים אינה נוחה מכך כפי שנראה במכתב הבא:

מכתבים למערכת

בשבת "אמור" נתפרסם בהצופה מאמר הנושא את הכותרת : "גיוס בנות – עמדת הרבנות והחנוך הדתי ". מאת הרב יהושע נוימן. ראשית ברצוננו להדגיש שכותב המאמר אינו מוסמך. לייצג את הרבנות בנושא זה ובכל נושא שהוא. הוא ראשי להביא ציטוטים שנתפרסמו או נאמרו בפומבי ולפרשם כהבנתו… אך דברים שאינם מוכחים ואינם ידועים – מהיכן נתגלו לו ? ואם נניח ששטחו את הבעיה הכואבת לפני הרבנות – האם ניתן לומר בהחלטיות שהדרך שמציע הכותב לפתרון הבעיה היא המאושרת על ידי הרבנות? אדרבה,  הרבנות פירסמה פסקי דין מפורשים בנידון, ומעולם לא סטתה כמלא נימה מפסק זה – ואיך זה יהיה הכותב לומר. שדרכו החינוכית מאושרת על ידי הרבנות?

שנית. הגדיל הכותב לגלות, טעותו ברבים ולהשוות שבויה בידי הגויים לבת ישראל ששירתה בצה"ל.  ולא קרבו הנושאים זה לזה כלל, באשר שם הנידון הוא בשבאי נכרי הפסול מעיקרו לבוא בקהל ישראל, וחבל.

ולעצם הענין, הפרסום הרשמי שיש לתת הדרכה מכוונת לבת שהחליטה להתגייס לצבא, מתפרשת כהשלמה והסכמה בדיעבד למצב העובדתי שנוצר במערכת החמ"ד, ועל זה יצא הקצף, ולא רק ב"עולם החרדי" כלשון הכותב. אם ברצון החמ"ד לטפל בבעיה זו יש לצאת בלשון ברורה וחד משמעית ובהדגשה שיש איסור חמור מאוד על בת ישראל, ושאף רב בישראל לא חרג ממנו, להתגייס לצבא, יש להשפיע על בנותינו בכל דרכי ההשפעה החינוכית והידועות לנו ולאבותינו לשמור ולהמנע מלעבור על דבריהם של כל גדולי התורה שבכל הדורות. עמדה חד משמעית זו, וקו חינוכי ברור, זה, שהוא זהה לכל הציטוטים שהביא הכותב – יסיר כל טשטוש וכל בלבול בנושא זה, "הטיפול" במתגייסות אינו יכול לקבל גושפנקא רשמית ותכנית מוצהרת ומוגדרת במסגרת החמ"ד.

אכן אין להוציא בת מכלל הציבור, אך גם אין להשתבח באלו שעברו על הוראות הרבנות שנכנסו בשלום ויצאו בשלום. הרי אפילו אם נניח שקיים מספר קטן של בנות המתגייסות ואינן עומדות בניסיון _ היש להפקירן בגלל המעט שמתגברות על הקשיים?

חינוך בנות ישראל לעמוד בפני פיתויים, לשמור על נקיון הפה, והימנעות מעבירות של ייחוד ועריות,

כלשון הכותב, אינו נחלתן רק של בנות העומדות להתגייס לצבא. החינוך למצוות אלו הוא חינוך בסיסי לכל בת ישראל בכל מסגרת שהיא. ולכן לא מובן כלל מהו הדגש המיוחד על נושאים אלו, שחייבים למצוא להם מסגרת מתאימה לעיון וללמוד במערכת השעורים של חמ"ד.

ולעצם הנושא : אין להשלים עם המצב שקרוב לשליש מתלמידות החמ"ד מתגייסות לצבא, ולכן יש "לתקוף" את הנושא באופן יותר יסודי. יש לערוך בדק בית, להקים צוות מיוחד ואוביקטיבי מקרב אנשי חינוך והרבנים לטיפול בנושא. הצוות יאתר את המוקדים יחשוף את המניעים, ויסיק מסקנות הכוללות את שורש הבעיה וגורמיה, ויציע פתרונות והמלצות. דבר זה הוא לגיטימי לחלוטין. ואין להתבייש בו. ולהתבטל מפני כל מיני מלעיזים. אולם דבר אחד צריך שיהיה ברור – שהן אנשי החינוך והן הצוות שיקום יהיו שלמים בפיהם ובלבם עם הוראות הרבנות ללא ספק ופקפוקים. נראה שבדרך זו יש סיכוי להתגבר על משבר חינוכי זה במערכת החמ"ד שלנו.

הרב גדעון פרל

יועץ אישי

הרבנות הראשית לישראל.

הצפה כ סיון תשמ"ז  17.6.87

ארבע שנים לאחר שסיימתי את שירותי כמורה חיילת,  במסגרת המחלקה לתרבות תורנית, נראה לי שהגישה שלי כלפי השירות השתנתה והתגבשה.

האם הייתי חוזרת על אותו מסלול ? סביר להניח שלא! לא הייתי רוצה שבנותי ילכו בדרכי וישרתו גם הן בצבא. מבחינה הילכתית, הסתפקתי בהצהרה מעורפלת ששמעתי מרב שהתיר "בדיעבד" מורות חיילות, נח"ל דתי ובתי ספר שדה דתיים. הטענות וההצהרות של רבנים גדולים, לא נראו לי עניניות ורציניות (היום אני מכה על חטא בנושא זה , מי אני שאזלזל בדעת גדולים ?) לא הבנתי את המושג "מרשות אביה לרשות בעלה בלבד", וטענתי נגד שיקול זה ש"גם באוניברסיטה ושירות לאומי, עבודה וכו" יוצאים מהמסגרת ואפשר להתקלקל".

חיפשתי לעצמי היתרים ונתליתי בכל קצה של קולה. לא הבנתי אז  דברים רבים המהווים את הסכנה שבשירות צבאי, למדתי אותם תוך כדי שירות.

הקסם של העולם החילוני, הפתיחות לכאורה של החברה החילונית פתיחות חד כיוונית בכיוון החילון, זוהי פתיחות חברתית, לא רעיונית. יש בכך כדי לסחוף ולשכר.

בית ספר תיכון דתי הוא חממה שבה את מקיימת מצוות כמצוות אנשים מלומדה, מבלי להתעמק יותר מדי אין לך לפעמים תשובות . גם לא לעצמך, או לחברה. אין לך ידע מה עושים במצב מסויים. ולמרות הכל, אינני שוללת שירות צבאי לבנות על הסף. צריכים לדעתי להיות שני תנאים שבהם אפשר לשקול שירות צבאי.

• א. היתר מפורש מרב המכיר אותך.
• ב. חשבון נפש אמיתי ונוקב , בידיעה שאם לא תעמדי בנסיון, אל לך להיכנס למצב שיובילך לנסיון.

מיכל קדמון.

" נעורים "ניסן תשמ"ה

מתוך מכתב למערכת.

מתוך "וידויה של אם "

כשבתי באה וסיפרה לי שהיא הולכת להיות מורה חיילת במסגרת המחלקה לתרבות תורנית במשרד החינוך – שמחתי, כחברת תיכון דתי, שחיפשה אתגר לאומי – היה זה אך טבעי שתצא לשרות כה חשוב: חנוך והוראה בישובי פיתוח. הבנתי גם שאין זה "צבא רגיל", כלומר : לא מסלול השרות המקובל. שהרי אם זו " מחלקה  לתרבות תורנית "  -   כך בוואדי שלא יהיו כפופים לרשות הצבאית, כשיש החולקים בקרב אישי התורה של הדור אם מותר בכלל לבת לשרת בצבא.

שמחתי – כי עבורי, כניצולת שואה, ההוראה והחינוך הם ביטוי לאהבת ארץ ישראל, וגילום הערכים עליהם חינכנו את ילדינו בבית, ואז – בא ההלם, לפתע ראיתי את ביתי עושה טירונות רגילה, כמו כל בת שמתגייסת, ולא  במסגרת נפרדת. הווה אומר: בחברה של בנות אמנם, אך שלא תמיד  רמתה גבוהה, שחובה עליה ללבוש מכנסיים כחלק משיגרת האימונים, לאחוז בכלי נשק –  ובלא כל איפיון דתי של פרק ראשון זה של השרות. היו בנות דתיות ש "התקלקלו" כבר בשלב הראשון הזה של הטירונות , כתוצאה מהאווירה הלא דתית ששררה שם.

אחרי פרק הטירונות ביקשתי  מהמופקדים על יחידת המורות חיילות שיציבו אותה קרוב לביתף כדי שתוכל ללון בבית. הזכרתי כבר את העובדה שאני ניצולת שואה, בעלי – לרגל עיסוקו – נעדר מספר ימים בחודש, הילדים האחרים שלי כבר עזבו את "הקן" – ביקשתי איפה שהבת תוכל למלא את הבדידות. לא היסכמו לשמוע לי. היא שירתה בישוב שלא היה רחוק כל כך אבל לא לנה בבית. ביקשתי שוב ושוב אך נעניתי:  "אנו מצטערים, אין מה לעשות. אנו כפופים להוראת הצבא"

כשבתי שבה לחופשות התחלתי להרגיש בשינוי שחל בה, מידת יראת – השמים שבה, שהיתה חזקה ביותר, פחתה והלכה, עד שהפסיקה להיות דתית לחלוטין. כשהחלה את שנת השרות השניה (היא הועברה למקום אחר) ביקשתי לנצל את ההזדמנות ולהציבה במקום בו תוכל ללון בבית – ושוב התשובה היתה משיכת כתפיים," אין מה לעשות".

הפיקוח במקומות השרות של המורות החיילות אינו צמוד. בת יכולה להתרועע עם בחורים לא דתיים. ואיש לא יאמר לה דבר. כשהיא תביא עובדה זו  לפני הוריה – הרי זו תהיה עובדה גמורה, ומפח הנפש גדול. בכלל, ברגע שהיא לובשת מדים, קשה לה לחזור אל החברה הטבעית בה גדלה, החברה הדתית לאומית, של בוגרי ובוגרות בני-עקיבא. באופן לא רצוני היא תמצא עצמה בחברה חילונית, שם היא תרגיש יותר טבעי ויותר נוח.

אמרתי לראשי היחידה : אני כבר מעדיפה שביתי היתה הולכת לשרות רגיל. אז. אולי היה מתמזל מזלה והיתה משרתת בקריה וממילא היתה כל יום בבית. אולם בפני המתיימרים לשמור על "הנקודה היהודית – אי אפשר אפילו להעלות בקשה כזו. היא מיד נדחית. כך אובד הפיקוח של האם, כך הבת יוצאת בחברה לא דתית, כך היא "חומקת " מהדפוסים החברתיים שבתוכם היתה צריכה לתפקד. אפילו כאשר נפלה למשכב לא הרשו לה לשכב בבית. היא היתה צריכה ללכת לקצין העיר ולהתאשפז ב"חדר חולים " צבאי שם היתה עדה למחזות לא מוסריים ביותר.

ייאמרו הדברים במפורש?: הבנות והוריהם מקבלים הרושם שיחידת המורות חיילות היא אוטונומית ואיננה כפופה לסדרי ופקודות צה"ל. אין זה כך, ואם מישהו- בת או הוריה – רוצים ליטול סיכון, לפחות שיידעו מראש למה הם הולכים. לי_לא סיפרו על כך ._ ומכאן ההלם, החרדה ותחושת הכעס שהביאו אותי להעלות את הדברים במסגרת זו.

" מתנדבון " – האגודה להתנדבות בעם.

קריאת ביניים

פנינת הצביעות והצניעות של " על המשמר "

מאת סופרת  "ערב שבת "

"על המשמר" בטאון השמאל הישראלי הופך פלוראליסטי. ביום אחד הוא תוקף פרסומה של חוברת לבנות נגד גיוסן לצה"ל ומגדיר אותה כ "הסתה " ויום למחרת הוא מפרסם "פנינה על פנינה", פנינה רוזנבלום כמובן המצהירה קבל עם ועולם בשיחה לשכנתה, סופרת "על המשמר" חיה יוסף כי "הצבא לא היה בשבילי ומהר הפכתי עולמות שישחררו אותי ", אכן גישה של פנינת צביעות על צניעות.

הצהרתה של פ"ר, לא זוכה ב"על המשמר" לשום פרשנות. זו לא "הסתה" וזאת   לא " התחמקות" לפ"ר מותר. להיפך זו הצהרה יפה ששווה התייחסות בבטאון השמאל המבין שצה"ל לא היה בשביל הגברת הצנועה והנכבדה. אך הוא כנראה כן בשביל אלפי בוגרות בתי הספר הדתיים.

איפה אתה רוביק רוזנטל? כבר  בהתחלה  " פאשלה " שכזאת שעמוד אחד בעתונך סותר את השני ?

ערב שבת  /   ה' אדר תשמ"ז 6.3.87

מי שזוכר את רונית רינת מסגיר את הגיל שלו. היפה של חיפה העובדת. מלכת היופי של ישראל לשנת 1964.סגנית שניה מיס יוניברס. היום נסיכה בבוורלי הילס.

"חזרתי לארץ והתגייסתי לצבא . אבא שלי רצה לסדר לי שרות קרוב לבית. אני לא הסכמתי. רציתי להיות כמו כולם. אבל כשרק הגעתי לטירונות , עם משקפי שמש ענקיים כדי שלא יכירו אותי, הבנתי שנפלתי. מיד כשגילו מי אני, החליטו להראות לי מה זה צבא אמיתי. אמרו לי ששולחים אותי לקורס של שלושה חדשים בנח"ל. צלצלתי הביתה , התחננתי בטלפון לאבא שיעזור לי, אבל הוא אמר שכבר מאוחר מדי., ויש רק פתרון אחד. הוא גם אמר שגק שלח לי כרטיס טיסה ללוס אנגלס, והדרך היחידה להחלץ מהקורס היא להגיד שאני מתחתנת ושלא כדאי להם להשקיע בי. לא היתה לי ברירה. זה מה שעשיתי.

היא התחילה בלהקת הליווי של שלום חנוך, המשיכה בלהקתה של ירדנה ארזי והיום היא סולנית להקת הפסגות. זוהי מירי מור (26) שרוצה להתפתח כזמרת רוק, אך בינתיים לא אכפת לה להופיע בחתונות.

מירי מור (26) הסולנית היפיפיה והתמירה של להקת "הפסגות", מרשימה לא רק בקולה החם והחזק, אלא גם בהופעתה. היא ילידת אילת. בת למשפחה בת ששה ילדים. היא השלישית . בגיל 16 התלבטה המשפחה ויצאה לתקופה לנתניה. לקראת לימודיה בשמינית חזרו לאילת, אך מירי לא סיימה את בית הספר התיכון. היא החליטה לחזור לצפון ולחיות עם אחותה בתל אביב. "זו החלטה ששינתה את חיי" , היא אומרת "ההורים לא אמרו דבר ולא התווכחו אתי, כי הבינו שאין טעם".

מירי שרה מגיל צעיר. אחותה היא שדירבנה אותה לגשת לבחינות ללהקת הליווי שהקים אז שלום חנוך, לקראת הופעותיו ב "חתונה לבנה". מירי העזה והתקבלה. היא הופיעה עם שלום חנוך תקופה קצרה, שהיוותה התחלה מצויינת לטירונית כמוה. לצבא לא הלכה, "בגלל המשפחה המסורתית", היא אומרת.

הרגליים והראש סיפורה של ספרית צמרת:

בפנימיה למדה עם הבנים במגמה לספורט, דווקא מוכשרת עם נתונים טובים ברגליים הארוכות שמשתלחות חופשי מתוך מכנסונים מבריקים.

מסקרן לדעת מה תרמה עם נתונים אלה לצבא.

אבל בראש שלה החלטה נחושה. היה תהיה זמרת. להקה צבאית, איש לא הבטיח לה, "אז בשביל צבא לעזוב את הכל ? " חבל, אומרת קקון, והולכת לפתח את הסופרן שלה בקונסבטריון.

מעריב , 7.10.87